אחרי מות קדושים

Updated: Sep 2, 2018

מתורת האדמו"ר הרב יעקב ישראל איפרגאן שליט"א.


“בזאת יבוא אהרון, אל-הקודש” בזאת זו היא השכינה הקדושה בה נאמר: בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ (תהלים כז) וכן: אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת (תהלים צב).


מקום השכינה הוא המקדש, וכדברי רש"י: בזאת גימטריה ת"י, כמנין ימי בית המקדש הראשון. עפ"י הפשט הכוונה היא להורות לאהרן הכהן שלא יבוא בכל עת אל הקודש, אפילו הוא, הכהן הגדול שהוא היחיד הנכנס לבית קודש הקודשים, לא יוכל לעשות זאת בכל עת, אלא דוקא ביום הכיפורים בסדר העבודה כשיראה הש"י בענן על הכפורת ובהבאת פר לחטאת ואיל לעולה. זהו דווקא ביום הכיפורים ולא ביום אחר, כפי שנתבאר בשפתי חכמים, דבר המעיד על גדולתו של יום זה בו נמחל לישראל ונאמר למשה רבינו: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר יד).


הביא הרמב"ן המדרש המבאר תיבת "בזאת" בכמה אופנים. בזכות התורה הנקראת: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה (דברים ד), בזכות המילה בה נאמר: זֹאת בְּרִיתִי (בראשית יז), בזכות השבת בה נאמר: אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת (ישעיהו נו), בזכות ירושלים בה נאמר: זֹאת יְרוּשָׁלִַם (יחזקאל ה), בזכות הקורבנות בהם נאמר: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, בזכות כנסת ישראל בה נאמר: זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שיר השירים ז). שם במדרש (ויק"ר פכ"א) מובאים אופנים נוספים.


מבאר הרמב"ם בהלכות עבודת יוה"כ כי פסוק זה והבאים אחריו, מלמדים אותנו את סדר העבודה ותפקידי הכהן הגדול ביום הכיפורים: דישון המזבח, סידור המערכה, לבישת בגדי זהב וקידוש ידיו רגליו של הכהן, שחיטת התמיד וקבלת הדם, הקטרת קטורת שחרית והטבת הנרות, הקטרת איברי התמיד, החביתין והנסכים, הקרבת הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום, קידוש ידים ורגלים, לבישת בגדי לבן, ביאת הכהן הגדול אצל הפר, סומך ידיו מתוודה, הגרלת שני השעירים, קושר קשר זהורית בראש המשתלח, בא אצל הפר השני סומך ידיו ומתוודה, שוחט הפר, מקבל דמו, נותנו למי שינדנדו שלא יקרש, נוטל המחתה וחותה בה אש מעל המזבח ומניחה על הרובד בעזרה. מוציאין לו הכף וכלי מלא הקטורת, חופן ממנה מלוא חופניו, נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו ומהלך בהיכל עד הגיעו לקודש הקודשים. בהגיעו לארון נותן המחתה בין שני הבדים. אוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו ומערה הקטורת לתוך חופניו וצובר הקטורת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה וממתין עד שיתמלא הבית עשן ויוצא ומתפלל בהיכל תפילה קצרה. נוטל דם הפרה ממי שמנדנדו ונכנס עימו לקודש הקודשים ומזה ממנו ח' הזיות בין בדי הארון ומניחו בהיכל על כן הזהב. יוצא מההיכל ושוחט את השעיר, מקבל את דמו, נכנס בו לקודש הקודשים ומזה ממנו ח' הזיות בין בדי הארון ויוצא ומניחו על כן הזהב השני בהיכל. נוטל דם הפר מעל הכן ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון ח' הזיות ואח"כ מערה דם הפר לדם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר. עומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה ומזה מדם התערובת על קצות מזבח הזהב, חותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב עד שמגלה זהבו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בדרום ויוצא ושופך שיירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון. בא לשעיר המשתלח, סומך שתי ידיו ומתוודה ומשלח השעיר למדבר, מוציא אימורי פרו ושעיר שהכניס דמם לפנים ונותנם בכלי ומשלח השאר לבית הדשן לשריפה.


המיוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שיגיע השעיר למדבר. מקדש ופושט בגדי לבן, לובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ועושה השעיר הנעשה בחוץ ומקריב אילו ואיל העם ומקטיר אימורין של פר ושעיר הנשרפים ומקריב תמיד של בין הערביים. מקדש ידיו ורגליו, פושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לקודש הקודשים ומוציא הכף והמחתה, מקדש, פושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטורת של בין הערביים, מטיב הנרות, מקדש ידיו ורגליו, פושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוים אותו עד ביתו ועושה יו"ט על שיצא בשלום מן הקודש. עד כאן סדר העבודה במקדש, יהי רצון שנזכה בקרוב לחידוש עבודת המקדש.


כותב מו"ז במנחה חדשה: ואל יבוא בכל עת, כדי שלא יסבב (אהרן או כל כהן גדול שיבוא אחריו) לעת רעה לבוא למקדש כמו שאירע לבניו בהקריבם אש זרה לפני ה' שהרי יש עת טוב (זמן המסוגל לטוב) ועת רע (זמן המסוגל לרע), כי: בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִי"ם (קהלת ז). בהמשך מבאר מו"ז כי המידה הנקראת זאת היא סוד העטרת (עטרת היסוד) שהיא בחינת העת הקדושה (בחינת המלכות, השכינה הנקראת כאן עת רצון) ובכוחה יבוא אהרן אל הקודש. כך מבואר בזוה"ק (אחרי מות נח:( לאזהרא לאהרן דלא יטעי בההוא חובא דטעו בניו (להזהיר את אהרן שלא יטעה באותו חטא שטעו בו בניו), אלא יכנס אהרן באותה עת האחוזה בשמי ובה יבוא אל הקודש.


עוד מובא בדברי רשב"י (שם נ"ח.) כי יש עת הנקראת עת רצון, שעה בה מצוי הרצון ומתגלה ובזה מתבטלת מידת הדין. כדוגמת מנחת שבת הנקראת עת רצון ויתירה מזו, רעוא דרעוין אשתכח, מתגלה בה רצון הרצונות, השורש העליון של הרצון וידוע מדברי האריז"ל כי אין הדין נמתק אלא בשורשו. כך, אפילו שזו עת המנחה (מנחת ימי החול) בה מצוים הדינים, במנחת שבת קודש, לא רק שהדינים מתבטלים, אלא שזוהי עת הרצון הגדולה ביותר. זהו שאנו אומרים בתפילה זו: וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן (תהלים סט).


חותם מו"ז, כוונת רשב"י להורות לנו להזהיר את אהרן הכהן שלא יכנס אלא בעת הידועה, כדי שלא להכניס השפחה (הפלונית המסמלת מלכות הרשעה) תחת הגבירה (השכינה המסמלת את מלכות הקדושה), שלא תירש חלילה השפחה את גבירתה, שהרי כוונתנו בתורה, בתפילה ובמצוות ובוודאי בעבודת המקדש, להשרות השכינה ולייחדה עם אלוף נעוריה, הקדוש ברוך הוא. הש"י יתברך יזכנו לראות בשוב השכינה עימו להיכלה.


תורת הסוד עפ"י הרמח"ל-בביאורו של האדמו”ר שליט”א תורת הסוד המכונה תורת הקבלה, תורת הח"ן (חכמת נסתר), עוסקת בסודות הבריאה, התהוותה, קיומה כעת ובעתיד, בעולם הבא – עולם הנשמות ובתפקיד האדם ובכוחו לפעול בעולם ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה.


תורת הסוד מציבה בפנינו מספר שאלות יסודיות הקשורות לעניינים שהוזכרו לעיל ועונה עליהן באריכות רבה, עד היכן שידינו מגעת, כי: הַנִּסְתָּרֹת ל-ה' אֱלֹהֵינ"וּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (דברים כט). אין אנו עוסקים במהותו יתברך אלא רק בחלק אחד מכוחותיו והוא חלק מרצונו, רצונו לברוא העולמות ולהיטיב עם הבריות, זהו שגילה לנו המאציל ובזה אנו עוסקים.


נשאלת השאלה, מה היתה המציאות לפני בריאת העולם ואם כן מדוע ברא הבורא יתברך את עולמו. שאלה נוספת העולה בהקשר זה, איך יתכן שהבורא יתברך הכל יכול, יברא עולם מוגבל וכן איך יתכן שהמאציל שאין לו גוף ולא מידת הגוף, ברא עולם גשמי, בו מצוים נבראים גשמיים. הבורא יתברך בעל הרצון שרצונו הוא בלתי מוגבל וקיומו אינו מותנה בזמן, מקום, או בכל גורם אחר ועל כן הוא נקרא בלתי בעל תכלית, רצה לברוא העולם, כך עלה ברצונו. עליית הרצון אצל הבורא הנקראת בדברי רשב"י – כד סליק ברעותיה למברי עלמא, נחשבת לפעם הראשונה שיש העלאת מ"ן (מיין נוקבין) הנצרכת להורדת שפע. בעוסקנו בתורה בתפילה ובמצוות אנו גורמים העלאת מיין נוקבין כלומר, התעוררות של מטה. האדם, מעת שנברא, נדרש לעשות זאת בתפילתו, בתורתו ובמעשיו. רק כך יוכל לגרום יחוד בבחינות העליונות הרוחניות (נשתמש לעת עתה במושג הכללי של יחוד קוב"ה ושכינתיה). בזה יוכל האדם לגרום להורדת שפע לתחתונים הנבראים. דבר זה נתקלנו לראשונה בתורה כאשר הדשאים עמדו על פתח האדמה ולא צמחו אלא עד שבא האדם, התפלל וירדו גשמים, כדברי הפסוק: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִי"ם עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה (בראשית ב). רמז להתעוררות של מטה המעוררת התעוררות של מעלה נמצא בפסוק הבא בסמוך לפסוק שהוזכר אחרון לעיל: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה.


כשעלה ברצון הבורא יתברך לברוא עולמו (הכוונה כאן לכלל העולמות הנבראים הרוחניים והגשמיים), עשה הבורא כמה דברים שגרמו לכך שתהא מציאות המאפשרת בריאות הנבראים. נקדים ונאמר שבדברי המקובלים נמצא שהסיבה העיקרית הידועה לנו לרצון הבורא לברוא עולמו היא, רצונו להיטיב לנבראים, כי רצון הבורא הוא להיטיב הטבה שלמה ולמי יטיב אם אין נבראים. אין הדבר מעיד חלילה על חיסרון בבורא, הבורא הוא שלם בכלל השלמות, אלא שעלה ברצונו לברוא העולם, כך היה רצונו והוא שעשוע המלך. הדרך בה בחר הבורא לברוא עולמו היא דרך הרצון המוגבל. יכול היה הבורא יתברך לברוא ברואים עפ"י דרך רצונו הבלתי מוגבל – הרצון הפשוט, אך רצה הבורא לברוא נבראים עפ"י הרצון המוגבל. בדברי הרמח"ל מוסבר שהבורא עזב, לצורך הבריאה, את רצונו הפשוט (האין סופי) ונקט בדרך הרצון המוגבל. מכאן נבין שהעולם שנברא והנבראים, נוצרו מוגבלים ובלתי מושלמים. תפקיד האדם להשלים החסרונות ולתקן עולם במלכות שד"-י. כמובן שנתן הבורא לאדם כוחות שיאפשרו לו להשלים מעשה הבריאה כרצון השי"ת.


כל הידוע לנו לגבי הסוגיות שהוצבו לעיל הוא מדברי רשב"י שניתנה לו הרשות לגלות סודות אותם למד מאליהו הנביא, רעיא מהימנא (נשמת משה רבינו) ונשמות צדיקים נוספים שנתגלו אליו בהיותו עם בנו במערה וכן אח"כ. ביאור תורתו הסתומה נעשה ע"י רבינו האריז"ל שפתח לנו את דברי רשב"י בשמונה שערים.


23 views

איך להגיע אלינו?

פרטי התקשרות

  • Facebook - Black Circle
  • Google+ - Black Circle
  • YouTube - Black Circle

הרשמו לקבלת עדכונים:

כתובת: קריית שלום ת.ד 362 נתיבות 80100

טלפון: 08-6839404/5

דוא"ל: info@yadyehudit.org